סופרים אותך

סופרות וסופרים עבריים משיבים לשאלות המערכת בענייני ספרות. פינת השאלה הזהה

לכבוד גיליון הספרים החגיגי פנינו לסופרים ולסופרות מוּכרים מתוך סקרנות לשמוע את דעותיהם והעדפותיהם בתחומי הספרות הישראלית והכללית. לצורך כך חיברנו שאלון זהה וקצר בן חמש שאלות.

מתוך אי־וודאות לגבי מידת ההיענות, בנינו רשימה ארוכה הרבה יותר מכפי שמאפשר המקום בגיליון. לשמחתנו הרבה, רוב פניותינו נענו בחפץ לב. התשובות המופיעות כאן הן מאת ששת העונים הראשונים. בגיליונות הבאים נמשיך ונפרסם את תשובותיהם של: יובל אלבשן, אלמוג בהר, מיקי בן כנען, גילית חומסקי, אידה צורית מגד, אלונה פרנקל, יהודית רותם ועמיחי שלו. התוצאה המרתקת לפניכם.


שמואל פאוסט ורחלי ריף

——————————–

השאלון:

1.  צטטו פסקה אהובה מספרכם האחרון.

2.   מהם שלושת הספרים הטובים שקראתם לאחרונה?

3.    מה דעתכם על ביקורות הספרים הנכתבות בישראל?

4.    אילו מגמות תרצו לראות יותר בספרות הישראלית?

5.   האם וכיצד נוכחת היהדות בכתיבתכם?

——————

יונתן יבין

צילום: רותם ריטוב

1. פסקה אהובה

ספרי האחרון הוא מדריך הכתיבה ‘בונים סיפור‘. מתוכו בחרתי פסקה אהובה שלקוחה, כמובן, מהפרק שמלמד איך לבנות פסקאות שאפשר לאהוב:

לא קל להפוך לכותב מיומן שמנסח בזריזות פסקה משוכללת וקולחת, שדבקה בעיקר ונקייה מהטפל, שמילתה הראשונה אוחזת בצווארון הקורא והאחרונה משליכה אותו היישר לזרועות הפסקה הבאה, אך אל ייאוש: אני סבור שניתן לרכוש יכולת זו בתום סדרת אימונים קצרה, שמשכה בין עשרים לשלושים שנים. מטרת הפרק שלפניכם היא לנסות לקצר תקופה זו.

2. ספרים שקראת לאחרונה

הראשון הוא חלקו השני של 'דון קיחוטה' מאת סרוואנטס. זו סתימת חור בהשכלה. יש כמה טקסטים בסיסיים שטרם הגעתי אליהם, וטוב שכך. הציפיות מקלאסיקה נודעת שהמתינה שנים להיקרא לעתים מאוד מכזיבות.

השני הוא 'המלט' מאת שייקספיר (בתרגום שלונסקי). אף שזה מחזה (אדיר), ולא רומן. חזרתי אליו כחלק מתחקיר לרומן הבא שלי, שבמרכזו דמות של מחזאי. תחקיר שבמסגרתו קראתי המון מחזות, נפגשתי עם מומחים נהדרים מהתחום, וגם למדתי את המונולוג 'להיות או לא להיות' בעל־פה. עכשיו אני נושא אותו כמעט כל יום, לעצמי, כמו תפילה.

השלישי הוא 'המלחמה בסלמנדרות' מאת קארל צ'אפק, שיצא בתרגום חדש של רות בונדי. זו סאטירה תוססת, עליזה ומשעשעת, מתוקה־מרירה. הסוף קצת בעייתי בעיניי. ניחא.

3. ביקורת ספרים

דעתי על ביקורות הספרים בישראל אינה חד־משמעית. ראשית, יש הרבה "סוקרים" שמחברים רשימות אישיות באיצטלה של ביקורת, וזו שיטה עגומה ולא אחראית כלפי המבוקר, הקוראים והספרות עצמה, וגם העורכים מגלים לא פעם בורות איומה. נדירים יותר המבקרים הבקיאים (רובם מהדור הישן), שנשענים על עולם תרבותי רחב, ומבינים שטעמם אינו המדד החשוב ביותר. הם מנסים לחקור ולהצביע, ולא כולאים עצמם בדיכוטומיה הנפסדת של "להלל או לקטול".

4. מגמות בספרות

ראשונה לכל המגמות שארצה לראות בספרות הישראלית היא יציאה מהתבניות הקבועות והצפויות: רומנים אורבניים שובבים או מורבידיים מתוצרת תל־אביב, שלמעשה אין בהם מאומה; זיכרונות מבית אמא, אבא, סבתא וסבא; מסכת יחסיו הלא־באמת־מורכבים של איזה זוג שלא באמת מעניין; ובאופן כללי הייתי שמח לחזות בשקיעתה של אופנת ההגיגים שאין בהם כל חידוש, וכוחם יפה בעיקר לעורר פיהוק, מה שאני מכנה "ספרות החפירות". נדמה לי ששכחו אצלנו איך לכתוב סיפור.

מגמה נוספת שאקדם בברכה היא הומור, לא בהכרח בקומדיות. כולם פה רציניים עד אימה, ועל כל טקסט משעשע שיוצא לאור יש מאה שלוקחים את עצמם ברצינות כמעט גרוטסקית. זה חוסר מודעות קולקטיבי מביך.

5. יהדות

ודאי שהכתיבה בשפה העברית, מאבני היסוד של היהדות, היא חיבור חזק וראשיתי. לא פעם אני גם נשען בספרי על המקרא וטקסטים יהודיים אחרים: ברומן הביכורים שלי ('באבא ג'י') יש ציטוטים מקהלת, משלי ושופטים (שמשון). הרומן השני שלי ('שמר־בית'), כולו הומאז' לסגנונות העברית מכל תקופותיה, לרבות המקרא, המשנה והתלמוד.

ואולם יותר מכול נוכחת היהדות בכתביי בעצם כך שאני יהודי וכותב, ולכן גם לוקח חלק פעיל במורשתו של "עם הספר". את היהדות האמיתית אני מפרש כהומאניות בסיסית, "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול לא רק בתורה, אלא גם אצלי אישית. הניסיון לכתוב ספרות שתיגע בזולת בעוצמה, ואפילו רק תצחיק או תסקרן אותו קצת, ובכל מקרה תשכיח ממנו את צרותיו לכמה ימים – הוא ניסיון לרפוא מכאובים. וזו התנהגות יהודית אמיתית בעיניי.

ספרו האחרון של יונתן יבין ‘בונים סיפור‘ יצא בהוצאת ‘כנרת זמורה ביתן‘ בשנת 2012.

—————

עינת יקיר

צילום מוטי קיקיון

1.  פסקה אהובה

מתוך ספרי 'ימי חול':

זאת הייתה הפעם הראשונה שנגע בעורפה, וידיו פרפרו מאחור כמו כנפיים. היא תהתה אם הוא מסוגל למגע ממש ורכנה לפנים להקל עליו את הסגירה, אבל מאמציו כשלו. הוא גיחך קלות מאחוריה. הסוגר היה עדין מדי לעיניו הקהות, או שמא לאצבעותיו.

היא שלחה לאחור את אצבעותיה שלה, באזור העורף, והשתרגה בין ידיו.

יחד סגרו את המחרוזת.

אחר כך עמדו.

2. ספרים שקראת לאחרונה

'אחות שמש' ('כתר') של דרור בורשטיין – רומן מכאיב על אבל ואחריות; ספר המסות 'עדות – משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה' ('רסלינג'), שנכתב מתוך שיתוף פעולה בין חוקרת הספרות שושנה פלמן והפסיכואנליטיקאי דורי לאוב, ומאיר בעומק רב את סיטואציית העדות שלאחר מלחמת העולם השנייה והשואה; והרומן 'ברקיע החמישי' ('עם עובד') של רחל איתן, שיצא בהוצאה מחודשת ואני נחשפת לכוחו החי רק עכשיו.

3. ביקורת ספרים

אני חושבת שהביקורות איבדו מכוחן. זה קשור גם בהן וגם במרחב. המרחב בולע כל אמירה ומרדד אותה. תופעת הטוקבקים למשל השטיחה את המעמד המשמעותי של המילה הכתובה היוצאת ברגע נתון ומבקשת שיהיה לה משקל. שום דבר לא צובר יותר נפח, ואפשר ברגע להפילו בביזוי. נשאלת גם השאלה מה תפקיד הביקורת במרחב שיפוטי שפועל על פי אמות מידה שונות בעליל. מה קורה כשההון הסימבולי הופך להון כלכלי? ויותר גרוע – מה קורה כאשר גם, מנגד, ההון הסימבולי של הביקורת מתחיל לדבר במונחי ההון הכלכלי בלי להיות מודע לזה, ומעמיד בפני היוצרים שלל ציפיות ברוח "הסבר פניך לקורא": למה אתה לא חושף הכול? למה אתה שומר את הקלפים אצלך? למה אתה מפנה את הגב וכו' וכו'. אני חושבת שהביקורת סובלת ממידה לא מעטה של רדידות, שיממון ושמרנות דכאנית וחנפה. אין לה יותר אופק רדיקלי כשהיה לה. לכן ברובה היא גם לא מעניינת אותי.

4. מגמות בספרות

הייתי רוצה לראות יותר העזה. פשוטו כמשמעו. אם להשוות למשל לשדה האמנות, הספרות העברית שמרנית יותר, ותמיד הייתה. הלוואי ותתנער מהר. זה נוגע גם באופקים פוליטיים שהיא לא מעִזה לפגוש מספיק, או שהמפגש איתם הוא תמיד כפול־פנים, מטושטש, מבקש לרצות. ואז תמיד מדברים על נחמה.

5. יהדות

אני לא עוסקת ביהדות. אני כן שואלת על השמים, אבל במובנים רחבים יותר. אני עוסקת בכמיהה לשמים. ברגע, האפשרי־לרגע, שבו החול הופך קודש. מה התנאים של זה, אם בכלל. אם יהדות – אז יהדות במשמעות של התגלות, לרגעים, וגם של היעדר־שמים.

ספרה האחרון של עינת יקיר 'ימי חול' יצא בהוצאת 'כתר' בשנת 2012.

———-

מיקי שיינפלד

צילום: ניר אריאלי

1.  פסקה אהובה

מתוך ספרי 'החוק למניעת בדידות':

אבל כאן, דווקא בעיר השמרנית החסודה, הבודדים יודעים שיש מחר, אפילו אלפי מחָרים, לכן הבדידות מקבלת הקשר של זמן ושל מקום, והוא מעניק לה למרבה הפלא איזו שלווה, איזו השלמה, ויתור שאין בו תבוסה. דווקא ירושלים, שיש איזו שלמות בשמה אבל יש בו גם שוליים, בפצעיה היא מחבקת את בודדיה בין החומות שבנתה כדי להגן על עצמה מאשליות, דווקא היום, אחרי אלפיים שנות אהבה ואכזבה, היא חזקה מתמיד ואומרת בקול צרוד אך בטוח: כאן תמצאו לבד סביר, אצלי תמצאו שקט בבדידותכם, אולי רק פה תצליחו להיות לבד ביחד.

2.  ספרים שקראת לאחרונה

'שארית החיים' מאת צרויה שלו; 'העדינות' מאת דויד פואנקינוס; ו'במופלא ממני' מאת אמונה אלון.

3. ביקורת ספרים

ככותב אני משתדל לקרוא את טורי הביקורת בעיתונים השונים. מרובם איני יוצא נשכר, במידת מה בגלל שאין בהם שפיטה ואין שיח. אין שפיטה – לעתים אתה מסיים קריאת ביקורת ולא מבין עד הסוף האם הספר טוב או לא, ומדוע. הרבה מתמצה ברבדים שטחיים של נהניתי או לא, ובנימוקים של תחכומי עלילה או העדרם. אין אמירה שחורגת מגורלו של הספר המבוקר לעולמה הרחב של הספרות.

מעבר לכך, אין כאן תרבות של שיח ביקורתי על עולם הספרים והספרות; אין דיאלוג אמיתי בין המבקרים ובין המבטים השונים שיש לספרות על החברה או על האדם, במעגלים רחבים יותר. אומרים שהיה כזה שיח, כנראה לפני שנולדתי. אציין שמדי פעם מבליחה ביקורת שאני מתפעל ממנה, כדוגמת כתיבתו של אריק גלסנר.

4. מגמות בספרות

הספרות מתמקדת, אולי מטבע הדברים, בפרט שבשולי החברה, במשונה, ב"אחר". היא מתרחקת מאמירה על הכלל או על ה"נורמלי", ואם היא כן עושה זאת היא בוחרת להראות את הכלל דרך משקפי החריג. הייתי שמח לראות תנועה של חזרה לכתיבה על הכלל הנורמטיבי (אם יש דבר כזה). מעבר מהשוליים אל התמונה, אולי כדי לחדש את המבט על מה שהורגלנו לראות כבנאלי. ישנם נושאים רבים בתוך היומיום האפור שלספרות יש מה לומר עליהם, במקביל לאמירות על התופעות שבצדי הדרך, מבלי לגרוע מחשיבותן.

באופן ספציפי, בכתיבה שמתחדשת בתוך העולם הדתי אשמח לראות העזת יתר. אחרי שנים של זהירות יתר – הגיעה שעתה של ההעזה. עדיף "להיכשל" בתעוזה מלטעות בריסון. עשינו את זה יותר מדי זמן ויותר מדי טוב. יש עוד נושאים ומחוזות רבים שמחכים לראות אור. אפשר לכתוב כמעט על כל דבר, השאלה היא כיצד ומאיזו נקודת מוצא.

5. יהדות

כמו זיכרונות ילדות – אינך יודע עד כמה הם משליכים עליך כבוגר, כך גם היהדות בכתיבתי. שנים רבות ישבתי בבית המדרש, וגם היום אני נחשף ללימוד התורה, ואני משוכנע שהדבר מוליד בי שפה ונקודת מבט. הכתיבה היא שיקוף של הנפש, וככזו היא מבטאת עולמות פנימיים. בחלק מהספרים או מהדמויות שכתבתי זה בא בגלוי, ובאחרים זה מובלע. לפעמים זה בנחת ולעיתים בעימות. ואולי דווקא כשהיהדות אינה מופיעה בשמה המפורש יש בה חלחול עמוק יותר, כי היא לא אמירה או פסוק אלא מנגינה.

ספרו האחרון של מיקי שיינפלד 
'החוק למניעת בדידות' יצא בהוצאת
 'ידיעות ספרים' בשנת 2012.

——-

גיל הראבן

1.  פסקה אהובה

מתוך 'לב מתעורר':

מחשבותיי הולכות ורפות, מרפות ממני ומתרחקות, והחלל שמתפנה הולך ונמלא לאט בנשימה עולה ויורדת ובדופק הלב. נשימותיו נשימותיי. קצב הלב שלו פועם בידי, עד שבאין־שעה הכול מתמזג בי, ודומה שנשימותיו הן שלי ולבי פועם בחזהו.

2.  ספרים שקראת לאחרונה

'החיה הגוועת' מאת פיליפ רות'; 'כל מה שעולה מתכנס' מאת פלאנרי אוקונור; ו'שאלת האשמה' מאת קרל יאספרס.

3. ביקורת ספרים

אני ממעטת לקרוא ביקורות. החיים קצרים. חיי ייגמרו בטרם אגמור לקרוא ולו אלפית מהיצירות שאני משתוקקת להכיר. לכן נראה שמוטב לי להקדיש את זמני לקריאת ספרים, ולא לביקורות הנכתבות עליהם.

מרשימות הביקורת שקראתי בעבר ומהמעט שאני קוראת היום, התרשמתי שהביקורת הרווחת נוטה להתייחס לממדים הפוליטיים, הסוציולוגיים והפסיכולוגיים של יצירות, ולא לאיכויות הכתיבה שלהן. לתפיסתי, ספרות יכולה להיות תרופת-נגד מצוינת לחשיבה אידיאולוגית, פוליטית וסוציולוגית. ספרות טובה היא תרופת-נגד גם לתיאוריות פסיכולוגית, וככלל, היא מאזנת את דרכי החשיבה שמקטלגות בני-אדם והתנהגויות אנושיות.

4.  מגמות בספרות

הספרות העברית החדשה נטתה במשך רוב שנותיה לסוגים שונים של ריאליזם: ריאליזם סוציולוגי וריאליזם פסיכולוגי, שלטעמי לעתים קרובות מדי בנאלי. בנאלי, ועם זאת גם בלתי מציאותי, כי "המציאות" כפי שאני תופסת אותה איננה פועלת לפי כללי הסוגה הריאליסטית. שום ריאליסט לא היה חוזה את תחיית הלשון העברית, למשל, או את עולם התקשורת המודרני, או גם סתם אוטובוסים מתפוצצים. התרחשויות שכאלה מתאימות לספרות פנטזיה ולא לספרות ההיפר־ריאליסטית שמתיימרת להבין סיבה 
ומסובב ולתארם.

'מושבת העונשין' שכתב קפקא איננו משתייך ל'סוגה הריאליסטית'. גם ריאליזם "פסיכולוגי וחברתי" לא נמצא בו, לא במובן המקובל של המושג. ובכל זאת, 'מושבת העונשין' מתאר מציאות אנושית ביתר חדות מרוב היצירות המתקראות "ריאליסטיות".

בהקשר זה, של דיון בספרות ריאליסטית, אעיר כי בשנים האחרונות נכנסה לאופנה ספרות סוציו־ריאליסטית שמתארת לא את חיי העמל בקיבוץ אלא דווקא את החיים החברתיים, הפסיכולוגיים והמיניים של אנשים דתיים. ביני לביני אני מכנה את הספרות הזאת “בואו נציץ לדתיים“, ואף שייתכן שמפעם לפעם אני מחמיצה ספר טוב – הספרות הזאת איננה מעוררת בי שום סקרנות. אנתרופולוגיה היא תחום חקר מרתק. בעברי הקדום למדתי מעט אנתרופולוגיה ונהניתי מאוד מלימודיי, אלא שלתפיסתי הספרות לא נועדה לספק סקרנות אנתרופולוגית וגם לא להציע פתרונות קונסטרוקטיביים לתחלואי החברה.

סופרים אמיתיים אינם כותבים “לשם מגמה“, ובמקרים רבים הם גם חורגים מהמגמה השולטת בתקופתם. כיוון שזו דעתי, אינני חשה בנוח להמליץ על מגמה כזאת או אחרת. אסתפק באמירה שאני שמחה במידת החירות שנראה שהולכת וגוברת בספרות העברית.

הלשון העברית והתרבות העברית מאפשרות לכתוב היום ספרים ממין שלא כתבו בעבר: ספרי בלש, רומנים רומנטיים, מדע בדיוני, פנטזיה. ריבוי סוגות וסגנונות הוא עדות לנורמליזציה, ומעבר לכך – סגנונות מרובים מפרים את הקרקע שעליה צומחת הספרות. יצירות קנוניות אינן נכתבות מתוך מגע בלעדי עם ספרות קנונית. ולדימיר נקובוב התעניין במה שכינה “כל ההתנהגויות של השפה“ – מקלאסיקה רוסית ועד למגזינים לבנות הנעורים. סרוונטס קרא לא מעט מהספרות הזולה של תקופתו קודם שכתב את ‘דון קיחוטה‘. קרקע דשנה היא קרקע שיש בה גם זבל. אדמה פורייה באמת מצמיחה יותר מסוג אחד של צמחים.

5.  יהדות

שני ספרים שלי תורגמו: 'שאהבה נפשי' ו'השקרים האחרונים של הגוף', ואת השמות של שניהם צריך היה לשנות בתרגום.

המילה "נפש" איננה מיתרגמת היטב לאנגלית, "שיר השירים" איננו מהדהד לקורא האנגלית, והן באנגלית והן באיטלקית הרומן יצא לאור בשם 'וידוייה של נועה ובר'. ברומן 'השקרים האחרונים של הגוף' המילה "גוף" משמשת במשמעות כפולה – הגוף הפיזי, ו"גוף ראשון" המספר על עצמו. כפל המשמעות הזה איננו ניתן לתרגום.

אני חיה בתוך העברית, בתוך עולמות החשיבה והרגש שהלשון נושאת בתוכה. אני תופסת את העולם ואת עצמי דרך מילים עבריות. אינני יכולה ואינני רוצה אחרת. היהדות נוכחת לי בשפה, ומשמעות הדבר הוא שהיא נוכחת בכול.

ספרה האחרון של גיל הראבן 'לב מתעורר' יצא בהוצאת 'אחוזת בית' בשנת 2010.

——-

יוכי ברנדס

צילום: איריס נשר

1.  פסקה אהובה

דבריה של רחל, גיבורת הספר, לאחר שאביה, כלבא שבוע, מגרש אותה מביתו, ובעלה, עקיבא, ממלא את מצוותה ונוסע ללמוד תורה, ואינו שב אליה:

שני הגברים של חיי נטשו אותי, אך יש לי בת שמעניקה לי שמחה, יש לי עובר שמעניק לי תקווה, ויש לי אחיות לצרה שמעניקות לי נחמה. רחל אמנו ומיכל בת שאול, אחיותיי הקדומות והרחוקות, כמה עידוד שאבתי מהסיפורים שלכן. גם אתן נקרעתן בין אבא לבעל, גם אתן נבגדתן על ידי שניהם – אביך, רחל, ראה בך כלי למימוש שאיפותיו, ואהובך, מיכל, זנח אותך לאחר שהצלת את חייו. כמה אנחנו דומות, באותה התבנית נוצקו סיפורי חיינו, אך גורלכן שפר מגורלי – אישך לא עזב אותך, רחל, אביך לא נידה אותך, מיכל. לשתיכן נותר גבר אחד, זועם ופגוע, אבל נוכח. ואילו אותי נטשו גם אבי וגם אישי, שני הגברים שהיו אמורים להיות לי למגן.

2.  ספרים שקראת לאחרונה

הראשון הוא 'נערות למופת' של שהרה בלאו, אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי, לא רק לאחרונה, אלא בכלל! ניגשתי אליו בחשש, כי 'יצר לב האדמה', ספרה הראשון של בלאו, הוא פנינה ספרותית נדירה באיכותה, וחששתי שמא היא לא תצליח ליצור עוד יצירה עמוקה ועוצמתית כזו. חששותיי התבדו. הספר הזה עוד עולה על קודמו. שהרה בלאו היא אחת הסופרות הגדולות ביותר שלנו. אני יודעת שמוזר להכתיר בתואר הזה סופרת צעירה שכתבה עד כה רק שני ספרים, אבל גדולה לא נמדדת בכמות. 
השני הוא 'יעקב' של יאיר זקוביץ. בשעת הקריאה מתענגים על נקודות המבט המבריקות שזקוביץ מציע לסיפורים התנ"כיים המוכרים, אך כשמסיימים את הספר מבינים שקיבלנו הרבה יותר מאשר הנאה. הספר מעניק מבט פנורמי רחב וחשוב על חקר המקרא בימינו.

השלישי הוא 'הארת שוליים' של הרב שי פירון. כל כך הרבה ספרים מתפרסמים על פרשת השבוע (וכן ירבו), אבל הספר הזה זוהר בייחודו. הרב פירון פותח כל פרשה בחוויה אישית מרגשת ומספר איך הפרשה השפיעה עליו ואילו לקחים מוסריים הוא למד ממנה. הטקסטים הקדומים, שכאילו מדברים על שם ואז, קמים לתחייה ונעשים משמעותיים ורלוונטיים לחיינו כאן ועכשיו. 'הארת שוליים' הופך את התורה שלנו לתורת חיים.

3.  ביקורת ספרים

ביקורות הספרים בישראל נחלקות לשתי קבוצות שונות, שתהום מפרידה ביניהן. יש אמצעי תקשורת (כמו 'מקור ראשון', 'הארץ ספרים' ולא מעט אתרי אינטרנט) שמפרסמים בעיקר ביקורות של מומחים מתחומים שונים הקשורים לנושא הספר שעליו הם כותבים. אלו בדרך כלל רציניות ונכתבות ממקום חיובי וטוב. אבל רוב העיתונים (גם האלקטרוניים) מעסיקים "מבקרים מקצועיים" שחייבים לספק רשימות ביקורת באופן שוטף. הביקורות הללו ברובן שטחיות ומטופשות. המבקרים הללו לא באים ממקום של אהבת ספר, אלא ממקום של התחכמות, תסכול וקנאה. רובם אף לא קוראים את הספרים שעליהם הם כותבים, אלא מסתפקים ברפרוף מהיר (היחיד שמודה בכך בפה מלא הוא מנחם בן). פה ושם אפשר למצוא כמה "מבקרים מקצועיים" רציניים ואוהבי ספר, אך רובם המכריע אינם כאלה, למרבה הצער.

4.  מגמות בספרות

אני מתפללת שיקום לנו דור חדש של סופרים צעירים שארון הספרים היהודי על כל רבדיו מהווה עבורו מקור השראה ויצירה. זה קורה כעת במוזיקה (מיטב המוזיקאים מתכתבים עם טקסטים מהמקורות: שלמה גרוניך, אביתר בנאי, אהוד בנאי, עלמה זהר, אתי אנקרי, ואפילו יוצר מתחום הרוק כמו ברי סחרוף), ואין כל סיבה שזה לא יקרה גם בספרות. הניצנים כבר כאן. סליחה אם זה נשמע שחצני, זו אינה כוונתי, אבל נדמה לי שהצלחתם של ספריי מאיצה את המגמה הזו.

5.  יהדות

הספרות עבורי היא כלי שבאמצעותו אני משמיעה את קולי ומנסה להשפיע על החברה הישראלית. אני לא כותבת רק מתוך שאיפה ליצור ספרות טובה ככל האפשר (זה חשוב בעיניי, אך לא כמטרה בלבדית). הספרים שלי הופכים את התרבות היהודית העמוקה והמורכבת – שכמעט כל רבדיה (למעט התנ"ך) אינם מוכרים לרוב הציבור בארץ – לרומנים שנקראים בקלות ובכיף ומגיעים ברוך ה' למאות אלפי קוראים. אני מביאה בספריי קריאות חדשות, בחלקן חתרניות, שגורמות לקוראיי להיפתח לנקודות מבט מאתגרות.

בחמשת ספריי הראשונים חששתי לכתוב באופן ישיר על היהדות הקלאסית והעדפתי לכתוב רומנים היסטוריים מתולדות הציונות, שבתוכם שילבתי מעט תנ"ך, ספרות חז"ל, הגות יהודית, תפילה, הלכה וחסידות. הצלחתם של הספרים לימדה אותי שציבור הקוראים הישראלי לא פוחד מיהדות. מאז 'מלכים ג', שהצליח עוד יותר מקודמיו למרות שכולו תנ"ך וחז"ל, אני כבר לא חוששת לכתוב רק על התרבות היהודית. רב גדול אחד, מקוראיו הראשונים של 'הפרדס של עקיבא', אמר לי שאין שום סיכוי שספר כזה יצליח למשוך אליו גם קוראים חילונים. כמה הוא שמח היום להודות בטעותו.

ספרה האחרון של יוכי ברנדס 'הפרדס של עקיבא' יצא בהוצאת 'כנרת, זמורה־ביתן' בשנת 2012.

——–

דרור בורשטיין

צילום: נדב בורשטיין

1. פסקה אהובה

בחרתי בפסקת הפתיחה מספרי 'אחות שמש', לה אני מכיר תודה על שצצה מאי-שם, נכתבה בבת אחת, והולידה את כל הספר:

וכמו מתוך שינה כבדה של יום שישי אחר הצהרים, שאתה ניעוֹר ממנה בגרון דואב יבש ולרגעים אינך בטוח כלל אם אתה ישֵן עדיין או שמא התעוררת באמת, יצאתי מן המכונית, עברתי בחצר שלו, שגשם אימתני ממש הִכה בה, חלפתי על פני האבנים, האבנים העתיקות שלו, על פני מאוּבּניו, על פני הכלובים הפתוחים של התרנגולות והשרקן שבאו והלכו מהם כרצונם – אף פעם לא סגר חיה בכלוב, אף פעם לא נעל את דירתו – ונעמדתי מול דלתו.

2. ספרים שקראת לאחרונה

הראשון הוא הרומן 'ימי חול' מאת עינת יקיר ('כתר'), שיוצר מעין היררכיה של חמלה ודאגה. דמויות הספר מכילות כל אחת דמות אחרת, חלשה ופגיעה יותר. אמא דואגת לזקן, שדואג לבתה של האמא, שדואגת לחתול. כך נוצרת מערכת אנטי-קפקאית, שבה לכל פקיד יש פקיד גבוה שמפקח עליו וחוסם אותו.

השני הוא ספר ההגות 'ילידית של הקיים' מאת חן ישראל קלינמן ('עמדה'). ספר בעל עוצמה רוחנית כבירה, יצירה דתית של משורר צעיר. נגע לליבי במיוחד הפרק העוסק בבעלי חיים וביחס המזוויע של האנושות אליהם.  שאלת הטבעונות הופכת לשאלה דתית וקיומית ממדרגה ראשונה, רחוקה משיח הבריאותָנות, שהוא נהנתני, ביסודו של דבר.

השלישי, 'Dore's London’. ספר הדפסים שיצר גוסטב דורה הצרפתי בעקבות מסעותיו ללונדון. יש בו עשרות תחריטים, בלי מילה אחת, שמכסים כביכול את כל רובדי החברה הלונדונית: עניים, סוחרים, ספנים, צופי תיאטרון, מעשני אופיום, ועוד. אני חושב על הקובץ כעל איורים לרומן גדול שעדיין לא נכתב על לונדון במאה ה־91, ומשתעשע במחשבה לכתוב אותו בעצמי.

3. ביקורת ספרים

יש בישראל מבקרים יסודיים ומשכילים בלי ספק, אבל חסרים המבקרים הרגישים יותר, אלו שאולי לא קראו "הכול" ולא בקיאים בתיאוריות של הספרות והתרבות, אבל יודעים לזהות תנודות קלות של משפט ושל מבנה ספרותי, ובעיקר שיודעים לקרוא פרוזה לא רק כשיקוף של מציאות כלשהי אלא כאמנות של מילה ושל תחביר. לצערי רוב המשוררים שיכולים היו לכתוב ביקורת כזו ויתרו על המלאכה המלוכלכת. אני יכול להבין אותם ובכל זאת מצטער על כך.

4. מגמות בספרות

להשיב לשאלה זו משמעו לבקש מהספרות ליצור משהו שאני כבר מכיר וקיים. התשובה האמיתית היא שאשמח לראות מגמות בספרות שלא היו קיימות, ולכן גם איני יכול לקרוא להן בשם. כלומר, צמיחה של תרכובות ז'אנריות, לשוניות, רגשיות או נושאיות חדשות, מפתיעות ובלתי צפויות.

5. יהדות

התחנכתי במערכת החינוך הממלכתית-דתית, ולכן אני מניח שהלשון והתודעה שלי ספוגים ביהדות באופן כל כך בסיסי עד שהנוכחות היהודית כמעט מובנת מאליה וקיימת בתוך הלשון, בדרכי החשיבה וגם במגבלות הספרותיות.

באופן גלוי יותר אני מוצא נושאים שאפשר לכנותם "יהודיים" בכמה ספרים שכתבתי: 'אבנר ברנר' היה ניסיון שלי לחזור לתקופת התיכון הדתי, והרומן מתחיל בסגן מנהל בית-ספר הבודק לבישת טלית קטן על-ידי התלמידים. הספר כולו הוא שאלות שהיו לי לגבי משמעותה של היהדות עבורי בזמן הכתיבה, לפני כתריסר שנים; הרומן 'הרוצחים' עסק בין השאר בהתפקרות של משורר ירושלמי ונפילתו אל ריקנות תל אביבית; הספר 'נתניה' מתמקד בין השאר בבית הכנסת שבו היה סבי ז"ל חזן בימים הנוראים מדי שנה. הספר האחרון, 'אחות שמש', מתאר חזרה בתשובה של מישהו, שלא לגמרי יודע מה הוא עושה, לכן הוא מתעטף בטלית בתפילת ערב שבת.

ספרו האחרון של דרור בורשטיין 'אחות שמש' יצא בהוצאת 'כתר' בשנת 2012

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו טבת תשע"ג, 28.12.2012